זה גילה, זה אני

מחווה לאלון ויינשטוק – פרס יקיר הפסטיבל 

איש הקולנוע אלון ויינשטוק מלווה את פסטיבל הקולנוע הגאה מזה עשור, מאותו רגע היסטורי והיסטרי שבו הקרנו בבכורה עולמית את סרטו התיעודי, “זה גילה, זה אני”.
מדי שנה אנחנו חוזרים ומקרינים את הסרט אודות האישה והאגדה, שלא רואה ממטר, המלכה ללא כתר שצועדת על עקבים קילומטר, גילה גולדשטיין ז”ל. הסרט הפך, כמו הגיבורה הנצחית שלו, לתופעה פולחנית אצל מעריציה של אחת הדמויות הצבעוניות שידעה העיר תל אביב, קהל שחוזר מדי שנה לצפות בסרט על גבי המסך הגדול. כמו כן גם מגיע קהל חדש שנחשף לראשונה לסיפור חייה ולדמותה של גילה גולדשטיין, האחת והיחידה. בכך ויינשטוק הוא אחד מאנשי הקולנוע הבודדים בישראל והראשון מביניהם שהקדיש סרט תיעודי קולנועי שלם לספר את סיפורה של דמות טרנסג’נדרית מוכרת ואהובה שכל תל אביב חשבה שהיא מכירה אבל לא באמת.
במקביל אלון הידק את קשריו עם הפסטיבל והפך לאחד החברים הקבועים בחוג הידידות וזאת על אף שהוא לא חבר בקהילה הלהט”בית. העזרה העצומה שלו לפסטיבל על כל צעד ושעל היא מרגשת במיוחד. השנה לכבוד חגיגות העשור נקיים הקרנה חגיגית במיוחד של “זה גילה, זה אני” שלאחריה יוקרנו גם חומרים נוספים מחדר העריכה. עוד נציג בבכורה עולמית את סרטו התיעודי האישי “למה אני לא שחקן כדורסל”, המחזיר אותו אל ימי נעוריו כתלמיד בבית ספר דתי.

בתאריך 18.11, בשעה 19:00, יתקיים מפגש זום עם היוצר אלון וינשטוק.

הסרט זמין לצפייה החל מ-12.11 ב-07:00 ועד ל-21.11 בחצות ול-24 שעות מרגע תחילת הצפייה (לחיצה על כפתור “צפו עכשיו”).  
למבצעים ולהסבר על אופן הזמנת סרט לחצו כאן.
בכל בקשה או שאלה ניתן לפנות למייל זה Service@cinema.co.il 

That’s Gila, That’s Me

בימוי: אלון ויינשטוק
הפקה: אלון ויינשטוק
ישראל, 2010 , 70 דקות, עברית עם תרגום לאנגלית

הקרנה לזכרה של גילה גולדשטיין
(18 בדצמבר 1947 – 5 בפברואר 2017)

סרט הפולחן התיעודי של אלון ויינשטוק עם קהל שחוזר מדי שנה וממלא את האולם במטרה אחת: ליהנות מהגיגיה של גילה גולדשטיין ולהתרגש מסיפור חייה של אחת הטרנסג’נדריות הראשונות בתולדות ישראל ואייקון תל אביבי שהפכה לאגדה עוד בחייה.
גילה נולדה כזכר בעיר התחתית של חיפה בשנות החמישים, אפילו כשחקן צעיר במכבי חיפה, היא תמיד ידעה שהיא למעשה אישה. בשנות העשרים המוקדמות שלה היא עברה לתל-אביב, הרוויחה את משכורתה מזנות בתל ברוך וחשפנות במועדונים.
בשנת 2003 היא קיבלה תואר יקירת הקהילה על תרומתה ומאבקה החברתי לאורך השנים.
הסרט צולם במהלך השנים 1997–2010 ומתאר את עולמה של גילה, שלמרות הקשיים הרבים והשנים שחלפו עדיין שמרה על אופטימיות והרגישה תמיד צעירה. כי גילה היא האחת והיחידה, וכפי שהיא טוענת בשפתה הייחודית והשערורייתית: “זה גילה, זה אני”.