סרטו השלישי של עמוס גוטמן מבוסס על ספרו של יורם קניוק באותו השם משנת 1965.
על אף שהסרט אינו עוסק בתמות להט"ביות מפורשות ומדובר בסרט קולנוע על מלחמת השחרור, הוא כן מלא בביקורת כלפי הערכים הקיימים בחברה והאתוס הבעייתי של גבריות. הצפייה בו מוכיחה שגוטמן היה יוצר בעל שפה אישית וייחודית והמשיך את סגנונו מסרטיו הקודמים גם לתוך סרט מיוחד זה. בסרט נוכח סאבטקסט הומוארוטי, וכן מערכות יחסים מורכבות בין החיילים הפצועים, במיוחד בין פרנג'י ואסא (בגילומם של עמירם גבריאל ודב נבון הצעירים).
חמוטל, האחות המתנדבת בבית חולים צבאי מאולתר בתוך מנזר, מפתחת משיכה בלתי מוסברת לחימו שנפצע קשה בקרב על ירושלים. היחס המועדף מעורר קנאה בקרב הפצועים האחרים ושם זרקור על המתח שבין משיכה ודחייה, חמלה וכאב, כוח החיים ותאוות המוות – קונפליקט המוצא ביטויו גם בדיאלוגים רוויים הומור מקברי פרי עטה של עדנה מזי"א.
הסרט הוא חלק מרטרוספקטיבה של עמוס גוטמן
