נלי ונדין

קולה של זמרת האופרה נלי מהדהד באמצע מחנה הריכוז רוונסבריק.
נלי ונדין נפגשו לראשונה בחג המולד בשנת 1944 בגיהנום של מחנה הריכוז, ושם החלו במערכת יחסים שתשנה את עולמן.
נלי מוסט-ווס הייתה זמרת אופרה בפריז, שנהגה לפקוד את הסלון הספרותי של נטלי קליפורד בארני בשנות ה-30. נדין הוואנג הייתה בתו המרדנית של שגריר סין בספרד. סילבי, נכדתה של נלי, מגלה בתוך קופסה נעולה של סבתא רישומי יומן, צילומי סופר 8 והקלטות אודיו. בעזרתם היא חושפת את סיפור האהבה הגדול מהחיים והלא ייאמן של נלי ונדין. במשך שנה אחת, הבמאי השבדי מעוטר השבחים והפרסים מגנוס גרטן ("רק השטן חי ללא תקווה") מלווה את הנכדה סילבי בחיפושיה בעקבות הסיפורים הבלתי מסופרים של סבתא נלי ובת זוגה נדין. התוצאה היא סרט תיעודי מרגש על מערכת יחסים עמוקה ואוהבת. זוהי עדות בלתי נשכחת לשתי נשים שהיו נחושות להיות חופשיות באמת, כמו גם על ההכרח בזיכרון אישי וקולקטיבי.

5 כוכבים – מרלין וניג, פורטפוליו
4.5 כוכבים – רון פוגל, אתר סרט
4 כוכבים – יעל שוב, טיים אאוט תל אביב
4 כוכבים – ריטה קורן, גל"צ
4 כוכבים – נחום מוכיח, אתר במה
4 כוכבים – איילת דקל, Midnight East
4 כוכבים, אלברט גבאי, סינמאקשן
4 כוכבים, עופר ליברגל, סריטה

93% באתר Rotten Tomatoes

""נלי ונדין" הוא סרט תיעודי, סרט שואה וגם סרט להט"בי וסרט פמיניסטי. אך מעל לכל הוא סרט מרחיב לב על אהבה גדולה ששרדה כנגד כל הסיכויים, וגם על כוחו של חיפוש מעמיק בארכיון משפחתי".
יעל שוב, טיים אאוט תל אביב

"תזכורת חיונית לכך שגם בתקופות חשוכות יש מי שלא מתבלבלות בין טוב לרע ולא מוותרות על תשוקת החיים."
דנה אולמרט, ראשת התכנית ללימודי מגדר באוני׳ ת״א

"באופן מאופק להפליא הסרט פורש סיפור אהבה שהיה נורא כפי שרק מלחמות יכולות לייצר, ונפלא כפי שרק החיים יודעים לתקן".
נירית אנדרמן, הארץ

"דיוקן דוקומנטרי של שתי נשים יוצאות דופן ושל אהבה עמוקה ואינסופית… סיפור מרתק ומעורר מחשבה."
יעל שנקר, פורטפוליו

זה גילה, זה אני

.


הקרנה חינם למנויי סינמטק


לאחר ההקרנה "שאלות ותשובות" עם היוצר.


.
סרט הפולחן התיעודי של אלון ויינשטוק עם קהל שחוזר מדי שנה וממלא את האולם במטרה אחת: ליהנות מהגיגיה של גילה גולדשטיין ולהתרגש מסיפור חייה של אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בתולדות ישראל ואייקון תל אביבי שהפכה לאגדה עוד בחייה.
גילה נולדה בעיר התחתית של חיפה בשנות החמישים, אפילו כשחקן כדורגל צעיר במכבי חיפה, היא תמיד ידעה שהיא למעשה אישה. בשנות העשרים המוקדמות שלה היא עברה לתל-אביב, הרוויחה את משכורתה מזנות בתל ברוך וחשפנות במועדונים.
בשנת 2003 היא קיבלה תואר יקירת הקהילה על תרומתה ומאבקה החברתי לאורך השנים.
הסרט צולם במהלך השנים 1997–2010 ומתאר את עולמה של גילה, שלמרות הקשיים הרבים והשנים שחלפו עדיין שמרה על אופטימיות והרגישה תמיד צעירה. כי גילה היא האחת והיחידה, וכפי שהיא טוענת בשפתה הייחודית והשערורייתית: "זה גילה, זה אני".

לזכרה של גילה גולדשטיין
(18 בדצמבר 1947 – 5 בפברואר 2017)